פסק-דין בתיק ת"א 1124/99

הרקע העובדתי

1.         התובעת היא חברת אחזקות אמריקאית העוסקת בהקמתן של חברות בתחום ההיי-טק והחזקתן. במשך תקופה ארוכה הייתה התובעת לקוחה של הנתבע, ואת חשבונותיה ניהלה בסניפו שבבני-ברק. אותה עת כללו אחזקותיה של התובעת כ-76% ממניות חברת Decision System Israel LTD (להלן: "מניות דיסיז'ן"), ואותן היא הפקידה בחשבון ניירות ערך שפתחה אצל הנתבע.

2          עתיר בע"מ (להלן: "עתיר") היא חברה ישראלית שאת מניותיה רכשה התובעת בשנת 1992. במספר הזדמנויות העמידה התובעת לרשות הבנק ערבויות להבטחת אשראי שניתן לעתיר, ואשראי זה עמד בחודש יולי 1995 על סך 322,000$. משנזקקה עתיר בחודש אוקטובר 1995 לאשראי נוסף בגובה של 100,000$, שיעבדה התובעת לטובת הבנק את מניות דיסיז'ן שבבעלותה. במרוצת הזמן נזקקה עתיר לאשראי נוסף מהבנק לצורך ביצוען של עסקאות למכירתן של מערכות וציוד מטרולוגיים לצבאות יוון ובלגיה (להלן "עסקת בלגיה" או "ערבות בלגיה" ו"עסקת יוון"). התובעת הסכימה לערוב גם להלוואות אלו, תוך שהיא מתנה, כך לטענתה, כי ערבותה הפעם נועדה להבטיח את האשראי לעסקאות אלו בלבד, ולא את כלל חובה של עתיר לבנק. כן נטען, כי הוסכם שהתמורה אשר תתקבל מעסקאות אלו תשמש, בראש ובראשונה, לפירעונן של אותן הלוואות. הטפסים עליהם חתמה התובעת לצורך יצירת הערבות היו אומנם טפסי ערבות סטנדרטים, אך לטענתה ידע הבנק והסכים לאותה תניה.

בסוף שנת 1997 ביקשה התובעת לסחור במניות דיסיז'ן, שכאמור הופקדו בחשבון ניירות הערך המשועבד לטובת הלוואה בסך 100,000$ שניתנה לעתיר. לשם כך, ביקשה התובעת מהבנק לאפשר לה להעביר מניות אלו לחשבונה בבנק הפועלים, והנתבע התנה את הסכמתו בהפקדת סכום של 100,000$, אותו הפקידה התובעת ביום 22.4.98. חרף זאת השהה הנתבע את העברתן של המניות, ורק ביום 23.11.98, לאחר דרישות מרובות, הודיע הבנק על נכונותו לשחרר את המניות. אולם הוסיף הבנק וקבע כי הוא מותיר בידיו את חלקן כבטוחה לחובה של עתיר בסך של 383,000$ שנוצר בעקבות "עסקת בלגיה". לצורך כך עכב הבנק 1,600,000 ממניות דיסיז'ן, ששוויין אותה עת היה, על פי גרסת התובעת, כ-1,031,017$. למרות הודעתו זאת המשיך לעכב הנתבע את העברת שאר המניות עד יום 10.12.98. לאחר הגשת התביעה, עקב טעות טכנית, העביר הנתבע גם את יתרת המניות לבנק הפועלים.

3.         בכתב התביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים טענה התובעת, כי לעיכוב בשחרורן של המניות לא הייתה כל הצדקה, הואיל והבנק היה חייב לעשות זאת כבר ביום 22.4.98, כאשר הפקידה את הסכום של 100,000$ שהיו אמורים לשמש תחליף לשעבוד המניות. עוד הוסיפה התובעת וטענה, כי גם עיכוב חלק מהמניות על ידי הבנק בשל "עסקת בלגיה", לא היה מוצדק. על פי גרסה זו, "עסקת בלגיה" נבנתה כ"מעגל סגור", היינו, כל התשלומים מצבא בלגיה היו אמורים לשמש לכיסוי האשראי שניתן לעתיר למימון עסקה זו (כ-600,000$). בדיעבד התברר כי התקבולים בגין עסקה זו היו כ-1,050,000$, ועל כן היה בהם די לפרעון ההלוואה שניתנה לעתיר בשלמותה, אולם בפועל השתמש הבנק בחלקה הארי של התמורה כדי לפרוע חובות אחרים של עתיר, בעוד שאת ההלוואה בגין "עסקת בלגיה" הקטין לסכום של 383,000$ בלבד. על פי השקפת התובעת, פעל הבנק בניגוד למוסכם ביניהם ותוך עריכת שינוי מהותי בחיוב הנערב, דבר המפקיע את תוקפה של הערבות. התובעת טענה עוד, כי מחדלי הנתבע בעכבו את שחרור המניות גרמו לה נזק כספי.

בפיה של התובעת היתה עתירה לסעדים נוספים: הצהרה כי ערבותה בקשר עם "עסקת בלגיה" בטלה ומבוטלת, ושלבנק אין זכות עיכבון על מניות דיסיז'ן.

ביום 4.9.2001 ניתן פסק דינה של כב' השופטת (בדימוס) רות אור אשר דחה את התביעה על כל חלקיה.

4.         על פסק            דינה של כב' השופטת אור הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 7825/01) אשר דן בטענותיה של התובעת. ביום 2.6.2004 קיבל בית המשפט העליון (כב' השופט א' א' לוי בהסכמת כב' השופטת (בדימוס) ד' דורנר וכב' השופטת א' פרוקצ'יה) את ערעורה של התובעת בשאלת אחריותו של הבנק להפרת ההסכם ולעיכוב המניות אולם דחה את ערעורה לגבי כל הנוגע ל"עסקת בלגיה". בנוסף קבע בית המשפט העליון כי קשה לקבל את טענת הבנק (אותה אימץ בית המשפט המחוזי), לפיה לא אצה הדרך למערערת להסרת השעבוד והעברת המניות. בפסק דינו קבע בית המשפט העליון כי הבנק השהה שלא כדין ובחוסר תום-לב את הסרת השעבוד ממניות דיסיז'ן, וגם לאחר שעשה זאת, בתחילת חודש אוגוסט 1998, הוסיף להערים מכשולים בדרכה של התובעת בטרם העביר את חלקן של המניות לבנק הפועלים, ועל כן הוא בבחינת מי שהפר את ההסכם עם התובעת. מכאן שסירבה ערכאת הערעור לקבל את טענת הנתבעים כי ישנו אשם תורם בהתנהגותה של התובעת.

מאחר ולא היו בפני בית המשפט העליון הכלים להכריע בשאלת הוכחתו של הנזק בכלל ושיעורו בפרט החזירה ערכאת הערעור את הדיון בעניינים אלו לערכאה זו לצורך השלמתו.

גדרי המחלוקת

5.         בפני עומדות שתי שאלות: האחת היא האם הוכחו הנזקים אשר לדברי התובעת נגרמו לה. השנית, באם אקבע כי אכן נגרמו נזקים אזי עלי לקבוע את שיעורם.

את שאלת הנזק ניתן לחלק לשני ראשים:

הראש האחד הינו הפרש שערי המניות. האם הירידה בערך המניות כתוצאה מהחזקתן על ידי הבנק כאשר כבר לא היה זכאי לכך, הוכחה, ואם כן מהו שיעור הפיצוי המגיע על נזק זה.

השני הינו נזק בגין אובדן עסקה חלופית. האם הוכח אובדנה של העסקה לרכישת מניות חברת טאואר סמיקונדוקטור בע"מ (להלן: "טאואר"), האם הוכח אובדן של עסקה חלופית אחרת ואם כן מהו שיעור הפיצוי המגיע עבור נזק זה.

טענות התובעת

עיכוב המניות

6.         לעניין עיכוב המניות טוענת התובעת כי די בהוכחת העובדה כי שערן של המניות ירד, כדי לחייב את הבנק לשאת בהפסד זה. לטענתה, לכל הפחות, ירד ערכן של המניות מסכום של כ-7.5 מיליון דולר שהיה ביום 22.4.98, עד סכום של כ-3.6 מילון דולר בלבד, שוויין בעת שהן הועברו בפועל על ידי הבנק. אולם, אם יחושב הנזק לפי ערכן לאורך תקופת העיכוב, הרי ששיעורו של הנזק אף גבוה מכך. עוד, מדגישה התובעת, כי היום הקובע לעניין חישוב ירידת ערכן של המניות הינו יום שיחרורן ע"י הבנק וזאת על פי הלכה פסוקה.

בנוסף, טוענת התובעת, שדי בקביעתה של ערכאת הערעור כי היתה בכוונתה של התובעת לעשות שימוש במניות דיסיז'ן על מנת לקבוע שעיכוב המניות עצמו עולה לכדי נזק.

עוד, חוזרת התובעת, הן בסיכומיה בעל פה והן בסיכומיה בכתב, על טענתה לפיה קבעה ערכאת הערעור שמלוא האחריות חלה על הנתבע וכל מעשיו נעשו שלא בתום לב. על כן אין בטענת הנתבע כי רשלנותה של התובעת תרמה להיתהוות הנזק ועל כן אין מקום לחלוקתו.